פרנסואה טריפו 1984-1932

בשנים 1959- 1962 שינו פרנסואה טריפו ועמיתיו לגל החדש הצרפתי את שפת הקולנוע מן היסוד. שינוי גורף שהשפיע גם על הזרם המרכזי של הקולנוע ואף על הקולנוע ההוליוודי. היה זה שינוי בצורה הקולנועית, בעבודת השחקנים והצוותים הטכניים, בבניית מנגנון הפקה חלופי משוחרר מסרבול, שינוי בהתייחסות התרבותית למדיום זה, באינטראקציה בין קולנוע לתחומי אמנות אחרים, בתפיסת מקומו של הבמאי ביצירת הקולנוע וביחס בין הקולנוע לבין הצופים והמבקרים. סרטיו של טריפו הגדירו שפה שנתנה ביטוי הולם למציאות רבת ניגודים, מורכבת וחמקמקה. בין השאר, הקולנוע של טריפו מאופיין במהירות בו הוא משנה טונים וגוונים: לרגע הוא מצחיק ולרגע טראגי, לעיתים רומנטי ונוסטאלגי ומיד לאחר מכן מפוכח ריאליסטי ועוצר נשימה.  טריפו היה הבמאי, שתבע את מושג ה"אוטר", שמתייחס אל הבמאי כמחבר הקולנועי הבלעדי. עוד בהיותו מבקר קולנוע ניסח את חזונו, שנתיים לפני שהחל במימושו בפועל, ב-1957 כתב: "הסרט של מחר נראה לי אישי ופרטי עוד יותר מיומן אישי ואוטוביוגרפי - כמו וידוי או יומן אינטימי... הסרט של מחר יהיה אקט של אהבה'".

מתוך ספרו של ענר פרמינגר פרנסואה טריפו - האיש שאהב סרטים

הוצאת הקיבוץ המאוחד; מכון פורטר, אוניברסיטת תל-אביב; המכללה האקדמית ספיר.

במסגרת זו יוקרנו שישה סרטים: המטרו האחרון, הכלה לבשה שחורים, ז'יל וז'ים, שתי אנגליות, תירו בפסנתרן ו-נערה מדהימה כמוני.